הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתלוננים על התנהגות ילדינו:
"כמה פעמים אפשר להגיד לך?
למה את לא מבינה?
מה לא ברור?
כל פעם אותו הדבר איתך!"
דוגמא שזכורה לי התרחשה בסופר השכונתי, עמדתי בתור לשלם, לפניי הייתה אימא עם ילד נראה בין 4. הוא פתח את מקרר המשקאות שנמצא ליד הקופות, הוציא פחית שתייה ונתן לאימא. האימא בתגובה- "לא! אני לא קונה לך את זה, אמרתי לך כבר שאני לא קונה לך דברים בסופר יותר!, די, תחזיר את זה" תוך כדי שהיא אומרת את זה הגיע התור שלה, היא שמה את הפחית על המסוע ושילמה.
מה קרה כאן?
ילדים ואנשים בכלליות לומדים ממעשים ופחות מדיבורים.
לומדים ממה שמראים להם ולא ממה שאומרים להם.
אנחנו בעצם המראה שמראה לילד איך להתנהג!
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו אומרים דבר אחד ומראים דבר אחר לגמרי:
- "זאת הפעם האחרונה שאני לוקחת אותך לקניון"- מביאה אותו שוב
- "בכיתה שלנו לא צועקים"- תוך כדי הרמת קול
- "אני לוקחת אותך הביתה אם תעשה את זה שוב.."- עושה שוב, נשארים עד הסגירה.
- "אני מקשיבה רק למי שמצביע"-אחרי דקה מקשיבה לדברי תלמיד שהתפרץ.
- "קדימה, אמרתי שעכשיו הולכים לישון"- הילד "מושך" עוד שעה.
- "אני מזכירה לך- הערב אתה ישן במיטה שלך"- הקטן נכנס למיטה שלכם לפנות בוקר
לעיתים אנחנו חושבים שדיבור והסבר הם המפתח לשינוי התנהגות
ואז אנחנו נכנסים למין סחרור של הסברים חוזרים ונשנים,
מבזבזים זמן, מתעצבנים, לא מבינים מה לא בסדר..
>> כאשר בפועל לפעמים צריך להמעיט במילים, ולגבות זאת בהתנהגות.
>> להתנהג כפי שאנחנו מצפים וכך המסר יעבור.
אם הראנו משהו שונה ממה שאמרנו- לימדנו בעצם:
1. לא להקשיב לנו- כי גם ככה אנחנו לא מיישמים את מה שאנחנו אומרים.
2. לחזור ולהתנהג באותו האופן.
אך אם התנהגנו לפי מה שאמרנו-
הילד יבין שאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות ומקיימים.
אז איך אני מרא"ה אחרת?
>> מודעות- בודקת עם עצמי במה ומתי אני לא פועלת לפי מה שאני אומרת.
>> רציונל- האם מה שאני אומרת/ מבקשת, ברור לי? מה עומד מאחוריו? עד כמה הוא חשוב עבורי?
**ככל שמשהו חשוב לנו גוברים הסיכויים שגם נתנהג לפיו.
>> אחריות אישית- אם אמרתי משהו אני חייבת להיות אחראית ולפעול בהתאם.
>>התמדה- אם כבר החלטתי משהו והוא חשוב לי- אתמיד בו לאורך זמן.