אנחנו רגילים לשמוע/ לומר לילדינו משפטים כמו די לבכות/ אין מה לפחד/ הכול בסדר/ לא צריך להיות עצובים
רגשות לא נעימים אנחנו נוטים להבריח, להרחיק, לא לגעת.
מתקשים לתת מקום לכעס, תסכול, פחד..
למה?
- כי לנו זה לא נעים.
- כי אנחנו כהורים לפעמים נוטים לחשוב לטווח רחוק "אני לא רוצה לגדל ילד בכיין, איך הוא יתמודד בחיים?" או "הוא רגיש מידי, ירמסו אותו".
- כי אנחנו לפעמים חושבים שתפקידנו כהורים הוא למנוע מילדינו להרגיש רגשות לא נעימים, ולהיות תמיד מאושרים.
- כי אנחנו יכולים לחשוב שזה מעיד ישירות עלי כהורה.
כשילדינו חווים פחד, כעס, עצבות לנו כהורים קשה להכיל את זה אז בתגובות שלנו אנחנו מנסים להעלים את זה מהר, להקטין את האירוע- עבורנו.
ואז מגיעים המשפטים המרחיקים: "טוב, די לבכות, מספיק לפחד, נו, תרגע , מה כבר קרה? , בוא, קח ממתק.."
אז את עצמנו הרגענו אבל על חשבון איזה מסר?
*אתה לא מסוגל להתמודד עם רגש לא נעים?
*לא צריך להרגיש רגשות פחות נעימים?
*רגש לא נעים=חולשה?
ואז הרגש לא נעלם, הוא פשוט מוחבא מאתנו ומתווסף אליו גם רגשות אשם של "אני לא צריך להרגיש את זה! אני לא בסדר!".
אנחנו תמונת מראה של ילדינו- אם אנחנו נקבל ונכיר ברגשות לא נעימים כחלק מהחיים, מהתפתחות רגשית, כחוסן, כחלק מנדנדת הרגשות הטבעית וההכרחית וניתן להם לרגע מקום כך נוכל להכיל זאת אצל ילדנו.
אז בפעם הבאה שעולים רגשות פחות נעימים אצלנו, אצל ילדינו נזכור: כן לגע"ת:
ל– לגיטימציה-לתת לרגש מקום- "איך את מרגישה עכשיו?"
ג- גם אני– לתת דוגמא אישית לילדינו: "אני מבינה אותך, גם אני פחדתי/ הייתי נעלבת.."
ע- עבודה ומודעות עצמית– "עכשיו אני מרגישה.."
ת–תיקוף ושיקוף לאחר "אני רואה שאתה עצוב/ מאוכזב.."